תקציר:

ספרה של ניצן בן זאב הוא אסופת שיחות שערכה עם אימהות לחיילים לוחמים ועם שני בניה, חיילים בעצמם. “עשיתי את מה שאני יודעת לעשות כשאני מתמודדת: התחלתי לכתוב. כתבתי את השיחות שלי עם נועם ועם עמית ועם החברות שלהם. הסתכלתי על מה שכתבתי, וחשבתי שיש בוודאי אלפי אימהות כמוני, שמדברות עם הילדים שלהן על השירות בצבא. ככה נולד הספר הזה. התחלתי לדבר עם אימהות. בהתחלה אימהות שהכרתי, ואז, לאט לאט, עם כאלה שלא. אימהות מהעמק, אימהות מכפרים בדואיים, אימהות מאלפי מנשה ומאור עקיבא, מבית שאן ומירכא, ממשגב ומקריית שמונה, מחבל בנימין, ממגדל העמק ומפרדס חנה. הן סיפרו לי סיפורים ארוכים וסיפורים קצרים, סיפורי גבורה וסיפורי ילדות, סיפורים על קרבה ועל ריחוק, על דיבור ועל שתיקה, על רעב ועל אוכל, והרבה הרבה סיפורים על כביסה. ואני כתבתי". -- מהכריכה האחורית.